דיני הדלקת נר חנוכה

י כסליו תשפ"ו | 30/11/2025 | 20:10

א. מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך האדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל. ויזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה ^א, דאמרו בגמ', "הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים". ובודאי שגם המדליק בעצמו בכלל הברכה ויזכה לאור התורה ^ב. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו, או משכיר עצמו לפועל, כדי שיוכל ליקח שמן להדלקה. ומכל מקום מצווים גבאי צדקה להשגיח על העניים ולתת להם שמן להדלקת נרות חנוכה לפחות נר אחד לכל לילה.

ב. מצות נר חנוכה "נר איש וביתו" דהיינו שעיקר ההדלקה היא להדליק נר אחד בכל בית. והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין מדליקין בלילה הראשון נר אחד לכל בני הבית, מכאן ואילך מוסיף והולך נר אחד בכל לילה, עד שבלילה האחרון יהיו שמונה נרות, ואפילו אם בני הבית מרובים לא ידליקו יותר, דכל בני הבית נגררים אחר בעל הבית ^ג.

ג. נשים חייבות בהדלקת נר חנוכה כמו אנשים ^ד, הגם שפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, אפילו הכי חייבות בזה, מפני שאף הן היו באותו הנס, שגזרו היוונים גזירות קשות על בנות ישראל, וגם הישועה היתה על ידי אשה, שיהודית בתו של יוחנן כהן גדול חתכה ראשו של אליפורני ^ה.

אמנם המנהג הוא שהנשים אינן מדליקות בעצמן אפילו לפי מנהג המהדרין, רק יוצאות ידי חובתן בהדלקת נר חנוכה של בעליהן, דאשתו כגופו ^ו. וגם כיון שעיקר התקנה היה להדליק על פתח הבית מבחוץ, ואשה אין דרכה לצאת דכל כבודה בת מלך פנימה ^ז.

ד. כשהבעל נאלץ להעדר מביתו, תדליק אשתו ותוציא את כל בני ביתה. וכן אם הבעל מתעכב עד לשעות המאוחרות בלילה, נכון שימנה את אשתו שתדליק נרות חנוכה עם צאת הכוכבים, ובזה גם הוא יוצא ידי חובה ^ח.

ה. מצוה להניח נרות החנוכה בטפח הסמוך לפתח משמאל הנכנס, כדי שתהיה מזוזה מימין ונרות חנוכה משמאל, והאדם שהוא נכנס ויוצא, לובש ציצית שהוא טלית קטן שעליו ונמצא שהוא מוקף במצוות ^ט.

ו. החנוכיה מניחה למעלה משלשה טפחים (היינו 24 סנטימטר) מקרקע הדירה, ומצוה להניחה למטה מעשרה טפחים, ובדיעבד אם הניחה למעלה מעשרה טפחים יצא, ועל פי הסוד טוב להניחה מעט למעלה משבעה טפחים (דהיינו 56 סנטימטר). ואם הניחה למעלה מעשרים אמה לא יצא ידי חובה אף בדיעבד ^י.

ולחומרא לא ישים למעלה מ-9.60 מטר ואם עשה כך צריך לכבות את החנוכיה ולהניחה במקום הכשר אך לא יברך שוב ^יא.

ז. הגר בבית שיש (שם) בו כמה קומות, מצוה שיניח החנוכיה בחלון, או במרפסת הפונה לרשות הרבים כדי לקיים מצות פרסומי ניסא. אמנם אם הוא גר בקומה שהחלון גבוה מרשות הרבים עשרים אמה (9.60 מטר), יניח החנוכיה בפתח הדירה מבפנים, היות ואין בזה כל כך היכר לרשות הרבים ^יב, אלא א"כ יש בנינים גבוהים כנגד החלונות של ביתו שעל ידם יכול להיות פרסום הנס ^יג, ובשום אופן לא ישים את החנוכיה על צד המרפסת מבחוץ, כי אם יש מהקרקע 9.60 מטר עד המרפסת לא יצא ידי חובתו אף בדיעבד.

ח. מדליקין נרות חנוכה בבית הכנסת ומברכים עליהם משום פרסומי ניסא ^יד. ומניחה בכותל דרום, זכר למנורה שהיתה בדרום ^טו. ונהגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת בין תפילת מנחה לתפילת ערבית ^טז.

ט. נהגו שבכל יום מדליקין נרות חנוכה בבית הכנסת גם בשחרית (בלי ברכה), ובפרט כאשר מתפללים בהשכמה ^יז.

י. הנוהגים להדליק נרות חנוכה במסיבות הנערכות בלילי חנוכה ומשמיעים בהם דברי תורה, וחפצים להדליק נרות חנוכה אלו בברכותיהן, יש להם על מה שיסמוכו ^יח.

יא. אין אדם יוצא ידי חובה בהדלקת נרות חנוכה שבבית הכנסת ^יט, ואף המדליק בברכות בבית הכנסת, חוזר ומדליק בביתו ומברך גם כן שהחיינו ושעשה נסים מכיון שהוא מוציא בברכתו את אנשי ביתו, אבל אם הוא רווק שאין איש אתו בבית, י"א שיברך רק ב' ברכות-ברכת להדליק נר חנוכה וברכת שעשה נסים. וי"א שיברך רק ברכת להדליק נר חנוכה, וספק ברכות להקל ^כ.

יב. אם חל ליל ראשון של חנוכה בליל שבת וכבר הדליקו הקהל וברכו שהחיינו בביתם, לא יברך החזן שהחיינו בהדלקת נרות שבבית הכנסת, היות שהוא וכל הקהל כבר ברכו שהחיינו בביתם. וי"א שגם ברכת שעשה נסים אין לברך, וכן עיקר דספק ברכות להקל ^כא.

יג. אין מברכים בבית הכנסת על הדלקת נרות חנוכה אלא בעשרה, שאז הוא פרסום הנס ^כב. וי"א שאף נשים וקטנים מצטרפים למנין עשרה להדלקת נרות חנוכה שבבית הכנסת, והוא כשיש בבית הכנסת רוב של ששה גברים ^כג.

יד. אם הוא סמוך לחשיכה בערב שבת וטרם שיבואו מנין מתפללים לביהכנ"ס יתקדש היום, ידליק הנרות בלא ברכה. ואע"פ שיש אומרים שיברך, קימא לן ספק ברכות להקל ^כד.

טו. אבל על אביו ועל אמו תוך י"ב חודש, ובשאר קרובים תוך שלשים יום, לא ידליק בלילה הראשון נרות חנוכה שבבית הכנסת, משום דמעורר שמחה בברכת שהחיינו בצבור, אבל בביתו ודאי מברך שהחיינו אפילו תוך שבעה ^כה.

טז. הנשים צריכות להזהר שלא לעשות מלאכה מעת הדלקת הנרות עד חצי שעה מהדלקתם, ואין להקל בזה, כי כן קבלו עליהם מזמן קדמון ^כו. ויש אומרים שראוי שתזהרנה הנשים מכבוס ותפירה ושאר מלאכות בכל היום הראשון והיום האחרון של חנוכה ^כז, ורק נשים שפרנסתן על ידי מלאכה אין להן להחמיר בזה ^כח. ויש שיש להם קבלה, שאם אשה בסכנה, תדור נדר שלא לעשות מלאכה בחנוכה ותנצל. ויש נודרים יום אחד ויש שני ימים כפי מה שירצו. וכל זה דוקא לנשים, אבל לאנשים אין שייכות למנהג זה ואינם נמנעים משום מלאכה ^כט.

יז. רבוי הסעודות בימי חנוכה, אינן אלא סעודות הרשות, שהרי לא קבעום חכמים למשתה ושמחה. ויש אומרים שיש קצת מצוה בזה, משום שבאותם הימים היתה חנוכת המזבח, ונוהגים לומר זמירות ותשבחות בסעודות הללו, וע"י זה נחשבות לסעודות מצוה ^ל. ומכל מקום מצוה להרבות בסעודת שבת של חנוכה יותר משאר שבתות, וכל שכן אם חל בו ראש חודש. וכן ירבה בסעודה של ראש חדש טבת שהוא בתוך ימי חנוכה בשביל פרסום הנס ^לא.

יח. נהגו לאכול מאכלי חלב בחנוכה, לפי שהנס נעשה ע"י חלב שהאכילה יהודית את האויב ^לב. וכיום נהגו לאכול סופגניות מטוגנות בשמן וטעמם כצפיחית בדבש, והעיקר שכל מעשיך יהיו לשם שמים ^לג.

יט. בחנוכה אין הולכים לבית הקברות אפילו ביום היארצייט, ומי שיש לו יארצייט בתוך ימי החנוכה ילך קודם החנוכה. ומותר להשתטח על קברי הצדיקים ^לד.

א. שו"ע (סי' תרעא סעי' ב), ומקורו מגמ' שבת (כג:), דאיתא בגמרא הרגיל בנר הויין לו בנים ת"ח שנא' "כי נר מצוה ותורה אור". ופירש"י נר מצוה דשבת וחנוכה. ומספרת הגמ' (שם) רב הונא היה רגיל לעבור ליד ביתו של רבי אבין הנגר, וראה שמדליקים הרבה נרות לכבוד השבת, אמר: שני אנשים גדולים עתידים לצאת מהבית הזה. ויצאו שני גדולים רב אידי ורב חייא. רב חסדא היה רגיל לעבור ליד בית אביו של רב שיזבי, ויש אומרים בית חמיו של רב שיזבי, ראה שמרבה בנרות שבת, אמר: אדם גדול עתיד לצאת מהבית הזה, ויצא רב שיזבי.

והנה בטור (שם) כתב: והזהיר בהן יהיו לו בנים ת"ח. וכתב עליו בב"י, בפרק במה מדליקין (דף כג:), הרגיל בנר חנוכה ובנר שבת יהיו לו בנים ת"ח. משמע שמרן גורס בגמרא הרגיל בנר חנוכה ובנר שבת זוכה לבנים ת"ח, והיא גירסת הרי"ף. אמנם הגירסא בגמרא דידן היא הרגיל בנר הויין ליה בנים ת"ח, ולא פירט חנוכה ושבת. וגירסת הרא"ש, הרגיל בנר חנוכה, וכן גירסת רבינו חננאל, והלכות גדולות, וספר העתים. ועיין בראבי"ה הלכות חנוכה (סי' תתמג) שכתב, הרגיל בנר פי' בין בנר חנוכה ובין בנר שבת, וכן בנר של מצוה שמדליקין לכבוד המילה או בנרות לביהכנ"ס ולבית המדרש. ולכן כדאי להזהר בכל הנרות הנ"ל כדי שנזכה לבנים ת"ח.

והזהירות בנר פירושה: א. שידליק בשמן זית. ב. כלי נאה-חנוכיה מהודרת מזהב או מכסף, כי נר בלשון חז"ל קאי על הכלי ששמים בו השמן. ג. שיעשה המצוה בשמחה גדולה. ועיין בספר "פלא יועץ" ערך "נר" שכתב כי הזהירות בנר חנוכה היינו שיהיה הכלי שמדליקים בו נאה ונקי וכן שידליק בשמן זית זך, ובשבת ירבה בנרות, ולזה הבטיחו חז"ל שיזכה לבנים ת"ח. וזה עתה נתגלה לאחרונה כתי"ק מרבי יצחק בן הראב"ד שקיבל מאליהו זל"ט, שהקשה שם על מאמר חז"ל הזהיר בנ"ח הויין ליה בנים ת"ח, והרי כ"ע מדליקין נ"ח ורובם אין זוכים לזה, ותירץ לפי שרוב האנשים שמדליקים אינם מדליקים לפי פרטי המצוה ודקדוקיה אלא רק באופן שיוצאים ידי חובה, וחז"ל הבטחתם היתה לאותם שמדליקים לפי כל פרטי המצוה ודקדוקיה.

ומכאן שיש להזהיר לגבאי ביהכנ"ס ג"כ שיזהרו מאוד בחשמל של ביהכנ"ס שלא יחסכו בו כלל ועיקר אלא יגבירו האור ויתנו יד חופשית להדליק כשרוצים הת"ח ואיך שרוצים, כי זה מכבוד ביהכנ"ס ובית המדרש, וזוכים עי"ז לבנים ת"ח, ומי לא רוצה בכך? ויתרימו על החשמל מאנשים שרוצים בנים ת"ח ויזכו אותם בזה זכות גדולה מאוד, ובפרט ע"פ מה שכתוב במדרש ויקרא, שהמדליק נר בביהכנ"ס מזלו עולה ומתגבר. והביא ראיה מאביו של שאול המלך, שבזכות שהיה מדקדק להדליק נר במבואות האפלים, זכה ויצא ממנו שאול המלך. וכן מפורש בתנד"א גבי דבורה אשת לפידות. וכן כתב הגאון ר' חיים פלאג'י ז"ל בספר "נפש חיים" (מערכת נ אות ט"ל).

ודע אחי חביבי כי כאשר האדם עושה מצוה בחשק גדול והתלהבות ושמחה, ממשיך אור מקיף סביבו, כי ע"י המצוה עצמה ממשיכים אור פנימי, ועל ידי הידור המצוה ובפרט הידור של שמחה והתלהבות, ממשיכים אור מקיף. ועי"ז אין לחיצונים והס"א יכולת להדבק באדם, והאדם מתדבק יותר ויותר בבורא יתברך, ועולה למעלות נשגבות. וע"י השמחה זוכה עוד להמשיך אור היחידה. כי ע"י המעשה והדיבור והכוונה והמחשבה של המצוה נמשך נרנ"ח שהם נפש רוח ונשמה וחיה, וע"י השמחה נמשך היחידה של המצוה, כמבואר ברבינו האריז"ל ומוהרש"ש זיע"א. והנה לפי הסוד, הזהיר בנר חנוכה, פי' ביחוד העולה גימ' נ"ר שהוא יחוד הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אלהים, הוי"ה אדנות, שעי"ז גורם יחוד גבוה מאוד ועושה שמחה בעליונים, ואז זוכה להמשיך נשמה קדושה לבניו. ועוד אפשר לומר "הזהיר" מלשון זוהר ואור, שע"י האור הגדול של יחוד נ"ר מאירה ומזהירה נשמתו ובזה זוכה לסלק הס"א מסביבו וממשיך נשמות קדושות. ולכן זוכה לבנים ת"ח וצדיקים.

ועיין בספר בית אלוקים למבי"ט (שער היסודות פרק כז) שכתב וז"ל: נראה דבר מפורש ג"כ בלי ספק כי הזהיר במצות נמשך לו טובה ידועה, וכו' וגם כי אין דבר זה נראה מפורסם בכל הדורות אינו מן התימה, כי לא נאמר כל זה אלא במי שהוא זהיר ורגיל במצוה מיוחדת כי אפי' בזמן שהיה יכול לפטור עצמו ממנה הוא זהיר לעשותה ואז השי"ת מראה לעולם כי יש לו שכר הרבה בעוה"ב ומקצת הפרי נותן לו בעוה"ז כעין המצוה שהיה זהיר בה, שהרי אמרו הזהיר במצוה פלוני ולא אמרו העושה מצוה פלונית, להורות הזריזות אפילו בזמן שהיה יכול לפטור עצמו, כאמו של רבי זכאי שלא היתה חייבת למכור כיפה שבראשה לקנות יין לקידוש היום, וכן אותם שיצא מהם ת"ח נאמר עליהם דהוו זהירין בשרגי טובא, ר"ל אפילו שלא היה להם במה לקנות היו מחפשים ומתחזקים לעשותם והיתה עולה בידו ואז יהיה נראה השגחת השי"ת עליהם לפרוע להם בעוה"ז שכר הזהירות לא שכר המצוה עצמה. עכ"ל.

וראה כמה חביבה מצות "נר חנוכה" שיש בו ענין של המהדרין מן המהדרין מה שלא מצינו בשום מצוה ובספרים הקדושים האריכו בזה כי זוכה לבנים ת"ח וזה העיקר.

ב. כן ראיתי שכתב בספר מבואו ועד צאתו ודבר נכון הוא שהביאו בחידושי הרי"ם (עה"ת, עניני חנוכה) ומה שלמדו בגמרא שבת (כג:) מפסוק זה של נר מצוה ותורה אור דהרגיל בנר הוויין ליה בנים תלמידי חכמים, אין הכוונה רק על הבנים, אלא אף על הבנים, אך גם על המדליק עצמו פועל נר חנוכה שיזכה לתורה.

וכן אומרים בנוסח ה'לשם יחוד' שקודם ההדלקה (שבסידור היעב"ץ): "ובכח סגולת נר חנוכה תחכמנו באור תורתך, 'אנו' וזרענו וזרע זרענו".

ג. גמ' בשבת (כא:) תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל - כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל - דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו - כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו - דמעלין בקדש ואין מורידין.

ונחלקו הרמב"ם והתוס' מה הם המהדרין מן המהדרין – דעת הרמב"ם (פ"ד מהלכות חנוכה ה"ב) שמדליק לכל אחד מבני הבית נר, כגון אם היו בני הבית עשרה ביום הראשון ידליק עשרה ביום השני עשרים. וז"ל הרמב"ם: וכמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה שיהיה בכל בית ובית נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שלא היה בו אלא אדם אחד. והמהדר את המצוה, מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד, כיצד, הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות, ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים, עד שבליל שמיני מדליק שמנים נרות. והמנהג הפשוט בכל ערינו בספרד שבלילה הראשון מדליקים נר אחד, ומוסיפים והולכים נר בכל לילה עד שנמצא שבליל שמיני מדליק שמנה נרות בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד בלבד. עכ"ל.

דעת התוס' (שם ד"ה והמהדרין) שמדליק נר אחד לכל בני הבית ביום ראשון אחד ביום השני שנים וכו' דאי כהרמב"ם אין היכרא שמוסיף והולך מחמת הנס שיאמרו כך וכך הם בני הבית. וז"ל התוס': נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים, אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית. עכ"ל.

ובביאור המחלוקת - לדעת הרמב"ם מדינא מדליקים נר אחד בלבד, למהדרין מדליקים נר אחד לכל אחד מבני הבית בכל הימים, ולמהדרין מן המהדרין מוסיפים עוד לפי מספר הימים (גם לפי הנפשות וגם לפי הימים). ולדעת התוס' מדינא נר אחד, למהדרין נר אחד לכל אחד מבני הבית, ולמהדרין מן המהדרין, רק לפי מספר הימים ולא לפי בני הבית (המהדרין מן המהדרין זה לא הוספה על המהדרין אלא זה הידור שונה לגמרי).

ובאור לציון (פמ"ב במקורות לתשובה א) כתב לבאר שמחלוקת הרמב"ם והתוס' תלויה בגדר פרסומי ניסא שיש למהדרין, שלתוס' עיקרו לבני רשות הרבים, כדי שידעו שנתגדל הנס בכל יום, ולכן אם רוצים לעשות את ההידור של מספר הימים, אי אפשר לעשות ההידור כמספר אנשי הבית, שאז לא יהיה ניכר הידור זה, שיאמרו כך יש בני אדם בבית, אבל לדעת הרמב"ם, אף שבעיקר המצוה יש תקנה להודיע ולפרסם את הנס, ועל כן תיקנו להניח בפתחי הבתים, מ"מ התוספת שמוסיפים המהדרין אינה להראות לבני רה"ר את הנס של אותו יום וכמה ימים עברו, אלא להרבות שמחה והודיה לקב"ה על הניסים שעשה, והיא לו ולבני ביתו והרי הוא שמח ומודה לקב"ה, שאלמלא היה עושה נס והיו האויבים גוברים ח"ו לא היו אותם אותן נפשות בעולם, ועל כן מדליק כמספר הנפשות והמהדרין מן המהדרין מוסיפים על זה היכר לבני הבית שבכל יום גדל הנס, ולכן מוסיפים והולכים במספר הנרות, ועל כן אף שאין לבני רה"ר היכר במספר הימים אין בכך כלום.

וכתב הב"י שהעולם נוהגים כתוס' ובד"מ כתב דהמנהג כהרמב"ם. והביא בשם מהר"א מפראג דכיום שמדליקים בפנים ויודעים כמה הם בני הבית איכא היכרא לימי הנס ואף התוס' יודו לרמב"ם. ועוד דכל אחד ידליק בפנים במקום מיוחד כדי שיהיה ניכר מספר הנרות שמדליק כל אחד.

להלכה, השו"ע (סי' תרעא סעי' ב) פסק כתוס' וז"ל: כמה נרות מדליק, בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר.

והרמ"א פסק כהרמב"ם וז"ל: וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט, ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר"א מפראג).

וכתב הט"ז (ס"ק א') שזה חידוש שהספרדים נוהגים כהתוספות והאשכנזים כהרמב"ם, וזה לא מצינו בשאר המקומות.

וכתב מו"ר מופת הדור (מצות הדלקת נרות חנוכה במקורות להלכה א) וז"ל: ומ"ש הט"ז כאן, שזהו חידוש, שהספרדים נהגו בזה כד' התוספות, והאשכנזים נהגו כהמהדרין, שעושים נר לכל אחד ואחד, כבר העיר עליו החמד משה, שמנהג הספרדים קדום הוא, ונזכר להדיא בדברי הרמב"ם. וכ"כ הגאון ר' שלמה הכהן מוילנא, הובא בשדי חמד (חנוכה, אות ט סק"ד). וע"ע בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' יז), ובשו"ת גליא מסכת (דף פ ע"ד).

ד. גמ' בשבת (כג.) אמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. וברש"י שם שאף הם היו באותו הנס שגזרו יוונים על כל הבתולות הנשואות להבעל לטפסר תחילה וע"י אשה היה הנס. אור זרוע (שכ"ד ס"ק ב). וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מהלכות חנוכה ה"ט), שו"ע (סי' תרעה סעי' ג).

ה. ט"ז (שם ס"ק ד). מ"ב (שם ס"ק י).

ו. כתב המשנ"ב (סי' תרע"א ס"ק ט) שגם לשיטת הרמ"א שכל אחד מבני הבית מדליק נר חנוכה, האשה לא צריכה להדליק, דאשתו כגופו. ובסי' תרע"ה כתב המשנ"ב (סק"ט) בשם עולת שמואל שהנשים אינם מדליקות כי הם טפילות לאנשים, ולפי"ז גם הבנות שאינן נשואות אינן מדליקות, וכן המנהג שרק האב ובניו מגיל חינוך והלאה מדליקים נרות חנוכה. והנשים והבנות שחייבות במצוות נר חנוכה יוצאות י"ח בהדלקת האב.

ז. כ"כ בחתם סופר (חידושים. שבת, כא ב, בד"ה והמהדרין), בתחילה כשתקנו להדליק על פתח הבית מבחוץ, לא היה מן החסידות שתהדר האשה לצאת בחוץ ברשות הרבים לעתותי ערב ולהדליק בין האנשים... והשתא שכולם מדליקים בפנים, מנהג הראשון לא זז ממקומו.

ח. כ"כ כתב הב"ח (סי' תרעה) אשה מדלקת אף להוציא את האיש וכ"כ סמ"ג בהלכות מגילה. ואע"ג שבקריאת מגילה אינה מוציאה את האיש משום שמקרא מגילה כקריאת התורה, מה שאין כן נר חנוכה שאף מוציאות את האנשים ידי חובתם. וכן כתב המג"א (שם ס"ק ד) אשה מדלקת בעד כל בני הבית. וכן כתב בשו"ת שער אפרים (סי' מג), ומרן החיד"א מחזיק ברכה (ס"ק ד). ומו"ר מופת הדור ביחוה דעת (ח"ג סי' נא) כתב הואיל וזמן הדלקת נר חנוכה לכתחילה הוא בצאת הכוכבים עד שתכלה רגל מן השוק, ודעת כמה ראשונים ואחרונים אם עבר זמן זה שוב אינו מדליק, אלא שלהלכה קיימא לן שבדיעבד מדליק אף לאחר הזמן, עכ"פ כשמאחר לביתו עדיף טפי שימנה את אשתו שתדליק במקומו בזמן ההדלקה דלכתחילה דהיינו בצאת הכוכבים, כדי שיצא ידי חובת כל הדעות. ואף אל פי שאמרו מצוה בו יותר מבשלוחו זה דוקא כשהמצוה נעשית בשוה בו ובשלוחו, משא"כ בנידון דידן שהמצוה נעשית ע"י שליח בזמן בצאת הכוכבים דהוא לכתחילה, ואילו הוא עצמו אינו יכול לעשות המצוה אלא רק אח"כ בדיעבד, עדיף לקיים המצוה ע"י שלוחו עי"ש וירווח לך. ועיין עוד בתורת המועדים (סי' ב דף מא). וגם לפי סודן של דברים שיש ענין גדול שהאיש ידליק ולא האשה, היות ותמיד השפע נמשך מהזכר ליתן הארה למלכות שהיא רמוזה במנורה, אמנם העיקר הוא להדליק בזמן שאז נמשך השפע והאור ואם לא כן, אין נ"מ. ולכן יותר טוב שהאשה תדליק בזמן מאשר שהאיש ידליק מאוחר.

ט. עיין שו"ע (שם סעי' ז), בא"ח (ש"א פ' וישב אות ד), ואם אין מזוזה בפתח, מניחה בימין. והטעם משום דכל מידי דמצוה ימין עדיף. וכן אם רוצה להניחה בדלת עצמה, יניחנה מחציה של כניסה מצד שמאל כשיש מזוזה בפתח, באופן שכשינעל הדלת יהיה הנר בצד שמאל של הכניסה, וכתב הרב חסד לאברהם ע"פ הזוה"ק פ' אחרי (דף עח ע"א) וז"ל: ודא הוא רזא דמלה מולדת בית מסטרא דאבא או מולדת חוץ מסטרא דאמא עי"ש. וזה פי' מניחה על פתח ביתו היינו לעשות פתח לחכמה שנקראת בית כי בחכמה יבנה בית, והפתח לחכמה זוכה אדם מבחוץ היינו ע"י הבינה שהוא עולם התשובה. והנה לפי הסוד שורש הענין שצריך להניח החנוכיה בטפח הסמוך לפתח משמאל, הוא ע"פ מה שכתב הרב הרש"ש זיע"א בנהר שלום (דף מ ע"ב ומקורו מפע"ח דרושי חנוכה) כי אלו הימים ימי החנוכה בהם מתקנים ספירת ההוד, וספירת ההוד היא בשמאל שהיא בבג"ה, ולכן מניחים החנוכה בשמאל. וכן לתקן מה שנגע בכף ירך יעקב שהוא היה בהוד בשמאל בסוד "והודי נהפך עלי למשחית". וכן ספירת ההוד היא הספירה השמינית, ובעבור זה יש שמונה ימי חנוכה, והיא צורת פתח ח. וצריך להיות סמוך לפתח טפח, כי טפח הוא בסוד ספירה אחת הנקרא טפח, והוא לרמוז על מידת הצדיק שהיא היסוד שהוא קרוב לה אצל הפתח שלה שהוא היסוד דידה סוד הפתח וזה בשמאל בסוד "שמאלו תחת לראשי". וטפח עולה צ"ז גי' שם "אל - אדני" שעולה ע"ה צ"ז. ולכן צריך שיהיה סמוך לפתח "טפח".

י. כתב מרן בשו"ע (שם סעי' ו), מניחה למעלה מג' טפחים, ומקורו במהר"ם מרוטנבורג שהיה מדקדק להניחה למעלה משלשה טפחים. ודעת הפרי חדש והפרי מגדים שאם הניחה למטה משלשה טפחים כשרה, וכן פסק המשנה ברורה, והביאם החזון עובדיה (מצות הדלקת נרות חנוכה הערה יב), עי"ש וירוח לך.

וכתב רבינו האר"י ז"ל בפרי עץ חיים (שער החנוכה פ"ד): והנה בחנוכה זו כוונת ההדלקה, כי המלכות היא כנגד הנה"י דז"א למעלה מג' טפחים שאינה עולה עד הראש ואנחנו ממשיכים לה אור מן הראש, כלומר מן חב"ד דכתר דבינה דז"א. לכן אם הניח אותה בתוך עשרה יצא, כי כל זה נקרא מקומה כיון שהיא נוטלת אור מכל העשר, אבל למעלה מעשרה אין להניח. ועיין בכף החיים (סי' תרעא ס"ק מו) שכתב דמשמע מדברי האר"י להניחה דוקא למעלה מג' טפחים אלא שאפשר להניחה למטה מעשרה, אבל העיקר מעט למעלה מג' טפחים, ולא כמו שכתב הבא"ח ע"כ. ועי' בבא"ח פ' וישב שנה ראשונה, שלא כתב מעט למעלה מג' טפחים אלא מעט למעלה משבעה טפחים. ותמיד התקשנו בדברי הבא"ח, למה לא כתב כדעת האר"י ז"ל למעלה מג' טפחים. אמנם אפשר, ע"פ הידוע, כי מקום הכתר דנוק' הוא בת"ת דז"א, כלומר בחג"ת וא"כ תמיד מקומה במקום הז"ת דז"א דהיינו ז' טפחים, והיום בחנוכה שקונה המלכות איזו עליה שהיא, אמר הרב למעלה מז' טפחים. ועוד אפשר ע"פ דרוש הדעת, דהנה"י הם ז"ת, וא"כ הבא"ח לא פליג על מורנו האר"י. ותאנא דמסייע ליה להבא"ח הוא המקובל ר' חיים הכהן זצ"ל תלמיד מהרח"ו בספר "טור ברקת" (סי' תרעא ס"ק ו), והביא סימוכין מן הזוה"ק פ' תרומה וז"ל: מאי נר אלא כד מקבלא מבין תרין דרועין רמ"ח שייפין עילאין ואיהו פתחא לגבייהו תרין דרועין דילה, כדין אתכלילו אלין תרין דרועין בהו ואקרי נ"ר ע"כ, ובין תרין דרועין שם מקום הנוק' שהיא המלכות וא"כ היא בחג"ת ולכן הם ז' ספירות וכו'. וכן הסכים ג"כ הרב שומר אמונים הקדמון שהעושה כדברי הרב טור ברקת שפיר עביד ויש לו מקור בדברי רבינו האר"י. ולכן כדאי לעשותה בגובה ז' טפחים כדי שהפתילות יאירו למעלה משבעה טפחים ויש בזה הידור גדול של מצוה, וכן הוא מנהגינו.

ודע, דיש לדעת שהעיקר בנרות היא השלהבת של המנורה והיא צריכה להיות למעלה מג"ט ובפחות מכ' אמה ואף אם החנוכיה והנרות עומדים בפחות מג"ט העיקר שהשלהבת תהיה יותר. (חזו"ע עמוד לא)

יא. כ"פ מו"ר מופת הדור בחזו"ע (שם הערה יג) וטעמו דמשום דדעת הראבי"ה שאף המדליק למעלה מכ' אמה כל שהדפנות מגיעות לחלון מקרי העין שולטת ויצא יד"ח ואף שאין הלכה כמותו מ"מ איכא סב"ל ולכן לא יחזור ויברך.

יב. בגמרא בשבת (כא:) ת"ר נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ. וכן פסק הרמב"ם (פ"ד מהלכות חנוכה ה"ז) והטור והשו"ע (סי' תרע"א סעי' ה) וא"כ בודאי צריך לכתחילה להדליק הנרות על פתח ביתו מבחוץ כדי לפרסם הנס. אמנם כל זה למי שגר בקומה א', ומזדמן לו ענין זה בנחת, שאז ג"כ יוצא לפי מה שהכריח האר"י הח"י שצריך להניח החנוכה סמוך לפתח טפח, ולמטה מעשרה טפחים, שיש בזה כוונות גדולות ונוראות, ויוצא ידי חובת כל הדעות. אמנם מי שגר בקומה גבוהה, שאין לו פרסומי ניסא בטפח הסמוך לפתח אלא אם כן יניח החנוכה בחלון ביתו מבפנים, צ"ע מה עדיף, לפרסם הנס או להניח החנוכיה בתוך ביתו מבפנים סמוך לפתח ולמטה מעשרה טפחים ויהיה פרסומי ניסא לאנשי הבית בלבד. וראיתי בכף החיים סופר (סי' תרעא ס"ק ט"ל) שסיכם שכדאי יותר להניח החנוכיה על חלון ביתו, כי שם יש היכר לבני רשות הרבים ויש פרסום הנס גדול. וכן פסק מו"ר הגאון האדיר ר' בן ציון אבא שאול זצוק"ל. והנה הרב כף החיים שכל דבריו מיוסדים כדברי רבינו האר"י ז"ל, כתב שיותר טוב להניח החנוכיה בחלון אפי' יותר גבוה מעשרה טפחים כדי שיהיה פרסומי ניסא, מאשר להניחה בטפח הסמוך לפתח מבפנים, ומכיון שגם מו"ר רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל שהיה מקובל גדול ובא בסוד ה' פסק להניח בחלון לעשות פרסומי ניסא, ובפרט שכן ראיתי למו"ר ועט"ר המקובל האלקי כמוהר"ר רבינו מרדכי שרעבי זיע"א שהיה מניח החנוכיה בחלון ביתו כדי שיהיו העוברים ושבים בחצר רואים החנוכיה ולא היה מדקדק להניח על פתח הבית דוקא. לכן אפשר שעדיף טפי להניח החנוכיה בחלון.

יג. דעת הגריש"א (נר איש וביתו פרק ה הערה יא) שלא תקנו חז"ל פירסומא ניסא אלא לעוברים ושבים ברחובות דוקא ולא לבתים ממול, ולכן ידליק בפתח ביתו שיש עוברים ושבים בחדר מדריגות. מאידך כתב בשו"ת אור לציון (ח"ד פמ"ב תשובה ז) מי שחלון ביתו גבוה למעלה מעשרים אמה האם יכול להדליק בחלונו, אם יש ממול בתים שלא גבוהים מחלונו עשרים אמה חשיב פרסומי ניסא לבתים ממול. וכ"פ מו"ר מופת הדור (שם הלכה ח) שכל שיש בנינים סמוכים יניח בחלון. ואם אין יניח בפתח הדירה מפנים.

יד. כן פסק השו"ע (סימן תרעא סעי' ז). ובב"י כתב בשם הריב"ש שמנהג ותיקין הוא. ומברכין על זה כמו שמברכין על הלל דראש חודש אע"פ שאינו אלא מנהג. ולכאורה תמוה מה שהסתמך השו"ע על דברי הריב"ש לפסוק שיברכו, שהרי ראיית הריב"ש מהלל דראש חודש ושם הרי ס"ל להשו"ע להלכה שאין מברכים, ועי' בספר חזון עובדיה (עמוד מא) שתי' בזה א. כיון שבבית הכנסת מתקיים עיקר פרסום הנס ששם מדליקים בפני רבים משא"כ בבית שאנו מדליקים רק בפני בני הבית. ב. הואיל ויש לנר חנוכה עיקר שכל אחד ואחד חייב לברך בביתו לכן מברכים גם על התוספת משא"כ בהלל בר"ח שאין בו עיקר חיוב כלל אלא רק מנהג. ג. נר חנוכה הוא מנהג שהנהיגו חכמים ומצוה עלינו לשמוע עליהם ולכן אנו מברכים אבל הלל של ר"ח אינו מצות חכמים שהנהיגו כך, אלא שנהגו העם בכך בעצמם ובמנהג כזה אין מברכים.

ועי' עוד שם אם יש חיוב לתת שמן בחנוכיה שבבית הכנסת כשיעור הדלקת חצי שעה, מכיון שכל טעם ההדלקה הוא פרסומי ניסא, לכן אם נשארים שם ללמוד וכו' אז צריך שיהיו דולקים חצי שעה. וכמ"ש המשנה ברורה (סי' תרעג ס"ק יג). אמנם אם הולכים מיד לאחר תפילת ערבית יכולים להשים שמן פחות מחצי שעה, או שלאחר שיצאו הקהל יכבו החנוכה ויחזרו להדליקה בבוקר עי"ש.

וטעם הדבר להדלקת הנרות בבית הכנסת: א. כדי להוציא מי שאינו בקי ואינו יודע להדליק ומי שאין לו מקום ללון. ב. זכר לנס המנורה שאירע בבהמ"ק וביהכנ"ס הוי מקדש מעט.

טו. מרן שו"ע (שם). וכתב מור"ם שמסדרם בין מזרח למערב, ופניו לדרום ואחוריו לצפון. ועיין שם בכף החיים (ס"ק סט). ויש מקומות שמסדרים אותה בין צפון לדרום, והא מילתא תליא בפלוגתא דתנאי במסכת מנחות (דף צח:) דרבי סובר מנורה עומדת בין מזרח למערב, וכן הוא דעת רש"י. ור' אלעזר בר"ש סובר בין צפון לדרום, וכן הוא דעת הרמב"ם והסמ"ג דסבירא להו בין צפון לדרום היתה מונחת המנורה. וצריכים אנחנו לסדר הנרות כמו שהיו מסודרים במנורה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומנהגנו כמ"ש הב"י לקובעם בכותל דרום ונמצאו מסודרים בין מזרח למערב.

טז. ונהגו להדליק הנרות בין מנחה לערבית, ואפי' אם מתפללים כסברת רבי יהודא בפלג המנחה. והטעם כי אחרי ההדלקה נשארים בביהכנ"ס לתפילת ערבית ובזה יהיה פרסומי ניסא. ובחנוכיה של ביהכ"נ אין צורך להקפיד שלא תהא מעל י' טפחים אלא מניחה בגובה, כדי שתראה היטב לכל הקהל, כ"כ הפרמ"ג באש"ל אברהם (סי' תרעה ס"ק ה), ועי' במור וקציעה (שם).

יז. עיין בשו"ת בנין שלמה שכתב כי מה שנוהגים בכמה בתי כנסיות ובתי מדרשות להדליק נרות חנוכה גם בבוקר בעת תפילת שחרית, הוא כדי לצאת ידי דעת הרמב"ם בפ"ג מהלכות תמידין ומוספים שכתב שם דבהטבת הנרות דשחרית אם מצא שכבו הנרות היה מדליקה, שדי חמד (אות סד מערכת חנוכה ס"ק כד). וכן כתב בספר "נהר מצרים" כי מנהג ירושלים ומצרים להדליק נ"ח בבהכ"נ גם ביום בלא ברכה, ומנהג יפה ואף נעים כי יותר מתפרסם הנס בהיות מדליק הנרות ביום שאין להם צורך רק להודיע הנס. וכן הביא בספר "נתיבי עם" כי בירושלים מדליקין הנרות גם בבוקר, וזמנו כאשר מגיע הש"ץ למזמור ארוממך ה' כי דליתני, קודם ה' מלך.

יח. עי' חזון עובדיה (שם הלכה יב) שהאריך בזה וסיכם שיותר טוב שיתפללו שם ערבית.

יט. שו"ת הריב"ש (סי' קיא), והטעם דמצות חנוכה נר איש וביתו. ועיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קצ) שאין לברך על הראיה בנרות ביהכנ"ס שאין זו הדלקה של מצוה אלא מנהג. ומו"ר מופת הדור כתב כי בביהכנ"ס שיש שם מנין אחר מנין (הנקרא שטיבלאך) כביהכנ"ס מוסיוף, השמש מברך ומדליק בין מנחה לערבית, בכל מנין ומנין, ואפי' באותו חדר מכיון שהם ציבור אחר לגמרי ופנים חדשות באו לכאן.

כ. עי' בבא"ח (פ' וישב אות יא), ובמשנ"ב (ס"ק מה), שבחור רווק שהדליק הנרות ביום הראשון בביהכ"נ ובירך כבר השלוש ברכות, לא יחזור לברך "שהחיינו" בביתו מכיון שהוא שם לבדו והוא כבר יצא י"ח ברכה זו. וכן פסק בשו"ת "זרע אמת" (חלק או"ח סי' צא) ועוד. ומו"ר הראשל"צ ר' עובדיה יוסף זצ"ל כתב בשו"ת "יחוה דעת" (ח"ב סי' עז) שלא יברך ג"כ ברכת שעשה נסים אלא רק להדליק נר חנוכה מכיון שי"א שברכת שעשה נסים נתקנה על עיצומו של יום, והביא שם דברי המאירי על שבת כ"ג והאריך שם, וכמו שאין אנחנו מברכים שהחיינו, גם ברכת על הנסים לא יברך משום סב"ל. וכ"ז בבחור רווק, אבל בעל משפחה חוזר ומברך כל השלוש ברכות, וכמובן שיהיו לפחות שנים מבני הבית נעורים.

כא. בא"ח (שם), כף החיים (שם ס"ק עה), ודלא כהציץ אליעזר (חי"ג סי' מט) שהעלה בתשובה שיברך. ומו"ר בחזון עובדיה כתב (שם הלכה יז) שגם לא יברכו ברכת "שעשה נסים".

כב. מכיון שעיקר התקנה להדליק בביהכנ"ס הוא מטעם פרסומי ניסא דרבים, לכן אין להדליק בביהכנ"ס אלא בעשרה, מגן אברהם (סי' תרעא ס"ק י), שו"ת בית דוד (סי' תעד), החיד"א מחזיק ברכה (ס"ק ז), הרב פלאג'י במועד לכל חי (סי' כז אות לג). ועי' חזון עובדיה (שם הלכה טו).

כג. עיין ע"ז בילקוט יוסף להגאון ר' יצחק יוסף שליט"א (עמוד כג). והביא שם לעיין ב"רב פעלים" (ח"ב או"ח סי' סב). ועי' יבי"א (ח"י דף קמו ס"ק לז) שהביא עוד פוסקים דס"ל הכי.

כד. כן הוא בכף החיים סופר (סי' תרעא ס"ק עח), ובסופו סיכם שספק ברכות להקל ולא יברך, ודלא כהמשנה ברורה שפסק כהמג"א שיברך וידליק כיון שיבואו אח"כ אנשים ויהיה פרסומי ניסא, שכבר דחה הגאון יעב"ץ דברי המ"א. ומו"ר מופת הדור בחזון עובדיה (עמוד נב) כתב שאם אין עשרה ויודע שאח"כ יבואו עשרה הרוצה לברך רשאי הש"ץ להדליק בברכה, וכמו שפסק המשנה ברורה, והביא לזה סימוכין עיי"ש וירווח לך.

כה. כף החיים (שם ס"ק עג), רב פעלים (ח"ד סי' לב). אמנם בביתו ודאי שיכול לברך אפי' בתוך שבעת ימי אבלות, ובשאר הימים יכול האבל לברך על הנרות בביהכנ"ס כיון שלא מברך שהחיינו. ומו"ר מופת הדור (שם הלכה ח) כתב שאם אין מי שיברך בביהכנ"ס יכול האבל בתוך שבעה לברך שהחיינו, עי"ש באורך. ועוד כתב שם שאונן בלילה הראשון של חנוכה ימנה את אשתו או אדם אחר להדליק, ויכנס לחדר אחר ולא ישמע הברכות, ובלילה השני כיון שאינו אונן יברך שהחיינו.

כו. טור (סי' תרע) נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות ואין להקל להם כדי שלא יבואו להשתמש לאור נרות של חנוכה. שו"ע (שם סעיף א), וכן הוא בבא"ח (פרשת וישב אות כז). ובשו"ת רבבות אפרים (ח"א סי' תלו) כתב שמנהג ירושלים לאסור כל מלאכה ואפילו בישול בזמן שהנרות דולקים. והטעם ע"פ הסוד הוא, שבחנוכה יש תוספת קדושה אל המלכות העליונה. ומאחר והנשים שרשן במלכות, ע"כ עשו תוספת לעצמן להתקדש בכך בשעת ההדלקה. ובפרט שבימים אלו אינה טפלה אליו ואינה מקבלת הארתה על ידו אלא מקבלת ע"י עצמה מאימא, ומכיון שיש לה תוספת קדושה ומקבלת ע"י עצמה, לכן עשו לה תוספת ע"י איסור עשיית מלאכה. ושיעור איסור עשיית המלאכה כתב בספר חסידים שהוא חצי שעה לאחר הדלקת הנרות. וכן כתב הגר"א בשם השלטי גבורים. א"ר (אות יב). משנ"ב (ס"ק ד).

כז. בא"ח (שם). וכן מוכח מספר חסידים (סי' קכא). אמנם הרב חזו"ע (הלכות חנוכה הלכה ב) כתב על הנוהגות כל החנוכה לא לעשות מלאכה שיש למחות בידן כי בטלה מביאה לידי שעמום. אבל גבי הנוהגות לא לעשות מלאכה ביום א' וביום ח' מסכים לדעת הבא"ח.

כח. בא"ח שם, ואיסור מלאכה היינו כביסה, אריגה, תפירה וגיהוץ. אבל בודאי מבשלות ואופות וכו', כמו שביארנו. ובחזו"ע (שם) השיג על דבריו שבודאי בישול ואפיה ומלאכות המותרות בחוה"מ אין לאסור ורק תפירה וכדומה אסור.

כט. בא"ח (שם), וכן הוא בכף החיים (שם ס"ק י).

ל. בשו"ע (סי' תרע סעי' ב). כתב שאין מצוה בסעודות אלו, והלבוש כתב הטעם שאין מצוה בסעודות חנוכה לפי שלא רצה האויב להשמיד גופנית את עם ישראל כפי שרצה המן הרשע לעשות, אלא רצו להעביר אותם על דתם ודעת קונם, לכן אנחנו מודים לה' בדרך שבח והלל, משא"כ בפורים שההצלה היתה הצלת הגוף, לכן אנחנו מודים לה' בדרך של הנאת הגוף. ועיין בכף החיים (שם ס"ק עא) שכתב עוד טעם כי בחנוכה היה נס ע"י מלחמה שהיהודים נלחמו באויביהם ונצחום, משא"כ בפורים שהנס נעשה מאליו בלא מלחמה, ולא עוד אלא שהמלך היה גוי ונתן רשות להרוג עכו"ם כמותו והוא פלא פלאות, ונמצא שבפורים השמחה כפולה, ולכן בחנוכה לא קבעום למשתה ושמחה, משא"כ בפורים שכן קבעום עכ"ל. ומרן החיד"א במחזיק ברכה (ס"ק ד) כתב הטעם שבפורים קבעום למשתה ושמחה, כיון שמתוך המשתה שעשתה אסתר, נעשה הנס ונתלה המן ועלה מרדכי לגדולה. משא"כ בחנוכה, הנס היה ע"י הנרות ע"ש. והוסיף טעם נוסף שבפורים קבלנו את התורה וכתיב לכו לחמו בלחמי.

ובדרכי משה כתב וכן איתא במדרש "תנחומא" בפרשת פקודי דמלאכת המשכן נגמרה בכ"ה בכסלו אלא שהמתין בהקמתו עד ניסן שבו נולד יצחק, ואמר הקב"ה עלי לשלם לו לכסלו ושילם לו ע"י חנוכת בית חשמונאי. וכן הוא בביאור הגר"א. וכתב שם הא"ר וזה לשונו "אם כן דין ימים אלו כאילו היה חנוכת המזבח שבמדבר" עכ"ל. ור"ל שלכך נקראים ימים אלו חנוכת המזבח ולכן יש מצוה ברבוי הסעודות. וכתב הב"ח בשם כמה פוסקים שכן מוכח מדברי הרמב"ם דהוו סעודת מצוה, ושכן עיקר. ופסק הרמ"א בהג"ה וז"ל: וי"א שיש קצת מצוה ברבוי הסעודות משום דבאותם הימים היה חנוכת המזבח, ונוהגים לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם ואז הוי סעודת מצוה עכ"ל. וכתב מהרש"ל שכל שעושה כדי ליתן שבח למקום או לפרסם הנס או המצוה, הכל סעודת מצוה. ועיין בהגהות מרדכי שכתב קבלתי סימן בפרשת מקץ "וטבוח טבח והכן" הח' מתיבת טב"ח, והתיבה "והכן" הם אותיות "חנוכה", וסמך לסעודות שעושים בחנוכה, ואותיות טבו"ח טב"ח גי' מ"ד כמס' מ"ד נרות שמדליקים בחנוכה.

לא. בא"ח (שם אות כח), כף החיים (שם אות יג).

לב. כתב הר"ן שבת (כא:): ע"י אשה נעשה הנס, דאמרינן במדרש דבתו של יוחנן האכילה לראש האויבים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם וע"ז נהגו לאכול גבינה בחנוכה. והביאו הב"י (סי' תרעה), והרמ"א (סי' תרעא סעי' ב). וכתב ה"כל בו" (הלכות חנוכה סי' מד שי"א) שעל ידי אשה אירע להם הנס הגדול הזה ושמה יהודית כמ"ש באגדה, בת היתה ליוחנן כה"ג והיתה יפת תואר ויפת מראה עד למאוד, ורצה אותה מלך יון והאכילתו גבינה כדי שיצמא וישתכר ואז לקחה חרבו וחתכה ראשו והביאתו לירושלים. והובא גם כן בבא"ח (שם אות כד), ושם הביא, כי חלב רומז לשלש מצוות שגזרו לבטל, שהן חודש שבת מילה, ומסרו ישראל עצמם עליהם. אות ח' דחלב היא אות ראשונה של חדש, ב' דחלב היא אות שניה דשבת, ואות ל' דחלב היא אות שלישית של מילה, עי"ש. וי"א שנס זה נעשה קודם הנס העיקרי של חנוכה בכמה שנים, וכיון שאותו אויב היה ג"כ מיון לכך עושים לנס זה ג"כ זכר בחנוכה, בא"ח (שם). ובספר צמח דוד כתב י"א שמעשה זה היה בימי חשמונאי, וי"א שהיה עוד בימי נבוכדנצר, וי"א שהיה בימי קמפיטא בן כורש מלך פרס.

לג. מו"ר מופת הדור (הלכות חנוכה הלכה ד) בשם רבינו מימון אביו של הרמב"ם. וכתב שם בביאורים שאין לברך עליהם באמצע הסעודה, וכן כתב שם שמותר ליתן אותם בשבת על הפלאטה אע"פ שיש בהם ריבה כי נחשב כחלק היבש שבסופגניה (אמנם כיום שבמאפיות רבות מוסיפין מים לא מבושלים לריבה יש בזה איסור בישול מהתורה).

לד. כן כתב מוהר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי, כף החיים סופר (סי' תרעא ס"ק כג), וכן כתב מו"ר ר' עובדיה יוסף זצ"ל בקול סיני שנכון שלא ללכת לבית הקברות בחנוכה. וכתב הבא"ח (שם אות כב) "אבל הולכים להשתטח על קברות הצדיקים זיע"א". מיהו נראה לענ"ד, שלא יעשו יחודים ע"ק הצדיקים בחנוכה כי כתב רבינו האריז"ל בשערה"ק שאין לעשות יחודים בשבת ויו"ט ור"ח ואפילו בחוה"מ אין לעשות רק להתפלל על קברם, ולענ"ד חנוכה ופורים דינם כר"ח, והיע"א.